ענת דור

הַבַּיִת שֶׁאָהַבְנוּ

מֵהַבַּיִת אוֹתוֹ אָהַבְנוּ לֹא נוֹתְרוּ סִימָנֵי חַיִּים,
 
רַק פִּיחַ עָשָׁן וַאֲבַק שְׂרֵפָה.
 
מֵהַבַּיִת שֶׁאָהַבְנוּ לֹא יִשָּׁמְעוּ מַנְגִּינוֹת,
רַק דְּמָמָה צוֹרֶבֶת שֶׁל בְּנֵי מִשְׁפָּחָה שְׂרוּפִים.
 
מֵהַבַּיִת שֶׁאָהַבְנוּ נָדַמּוּ הקוֹלוֹת,
נוֹתְרוּ רַק תְּמוּנוֹת חֲרוּכוֹת שֶׁל אֲהוּבִים.
 
מֵהַבַּיִת שֶׁאָהַבְנוּ וְהָיוּ בּוֹ חַיִּים שְׁלֵמִים,
נוֹתְרוּ כְּאֵב עֶצֶב וְגַעְגּוּעִים עֲמֻקִּים,
לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה,
אוֹתָם נִשָּׂא עָמֹק בְּלִבֵּנוּ לְשָׁנִים,
וּלְזִכְרָם נַצְמִיחַ חַיִּים חֲדָשִׁים.