יוכי צוקר פרלמן
שׁוֹכֵב לוֹ אָדָם
שׁוֹכֵב לוֹ אָדָם מִתַּחַת לְחַלּוֹן רַאֲוָה
צַלְמוֹ אָבַד, גּוּפוֹ נוֹתַר שָׂרוּעַ עַל צִדּוֹ
זְרוֹעוֹ הַמּוּשֶׁטֶת כָּרִית לְרֹאשׁוֹ, צִפָּרְנָיו
שְׁחֹרוֹת, לֹא רָאוּ מַיִם, עֵדוּת לְמַצָּבוֹ.
גַּם הַבּוּשָׁה עָזְבָה אוֹתוֹ מִזְּמַן, רַק שְׁבִיב
מַחְשָׁבָה בָּחַר אֶת חַלּוֹן הָרַאֲוָה שָׁם.
אֶצְלֵנוּ, אָז, הָיָה לְכֻלָּם כְּלוּם וְהַרְבֵּה
מָה יַגִּידוּ הַבְּרִיּוֹת.
כָּךְ אָסַף אָבִי בְּכָל שַׁבָּת, סְבִיב הַסַּפְסָל,
כַּמָּה חֵלְכָּאִים וְנִדְכָּאִים וְטָרַח סְבִיבָם.
בִּתְנוּעוֹת יָדַיִם צָלַח קְשָׁיֵי שָׂפָה, מַצַּב רוּחַ רַע
וְלֹא פַּעַם הוֹבִילָם אֶל בֵּיתוֹ, לְהַאֲכִיל
וּלְצַיֵּד בַּאֲרוּחָה חַמָּה, בֶּגֶד אוֹ הַבְטָחָה.
הֵם לֹא נִרְאוּ שׁוֹכְבִים עַל צִדָּם הָאֻמְלָל
בִּמְקוֹמוֹת גְּלוּיִים. הֵם לֹא אָסְפוּ מָזוֹן
בַּפַּחִים. הָיוּ אֵלֶּה זְמַנִּים אֲחֵרִים –
הַגּוֹלָה וְהַשּׁוֹאָה כַּנִּרְאֶה הִשְׁאִירוּ בְּכֻלָּם
גַּם עֶרְכֵי עֶזְרָה וּדְאָגָה לָאֻמְלָל וְלַנִּפְלֶה.
כַּיּוֹם נֶעֶלְמוּ הַכָּבוֹד וְהַסּוֹצְיָאלִי –
אִישׁ אִישׁ בְּדַרְכּוֹ עוֹשֶׂה אֶת הַקַּפִּיטָל שֶׁלּוֹ.
לַשּׁוֹכֵב בְּקֶרֶן רְחוֹב, נוֹתַר לְנַחֵשׁ עַל-פִּי
נַעֲלֵי הַהוֹלְכִים וְהַשָּׁבִים עַד כַּמָּה
יֵאָסְפוּ הַפְּרוּטוֹת, הוֹנוֹ, לְזֶה הַיּוֹם.
הוּא אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ דָּבָר, גַּם לֹא אֶת הָאֵם
הַגּוֹעֶרֶת בִּבְנָהּ: לֹא! אַל תִּגַּשׁ אֵלָיו!